הניתוח הצליח

פורים שמח!

אחד התחומים להם הקדיש פילוסופנו האהוב, בכטין, מחשבה הוא הקרנבל. כמעט בכל התרבויות יש יום או מספר ימים של השתוללות בין החורף לאביב. לנו יש פורים, לנוצרים הקתולים זהו הקרנבל, לאירנים, אגב חל ראש השנה של הדת הזורואסטרית בדיוק-בדיוק בפורים שלנו ומאופיין גם הוא בהילולות ומשלוחי מנות.

בכטין ייחס לקרנבל משמעות עמוקה על חיי הקהילה בהציבו אלטרנטיבה פרועה, משוחררת ומאתגרת לשגרת היומיום, המאופיינת בהיררכיה ובניכור חברתי. ה"אחר" משתחרר ותופס את מרכז הבמה. הכנסייה ומוקדי הכוח הופכים ליעד של בוז, לעג ופרודיה. הקרנבל מאופיין על ידי מופעי ראווה חזותיים, קומדיה ופרדוקסים מילוליים. כל המחסומים החברתיים הרגילים נפרצים, הבדלי מין, גזע וגיל נמחקים. נותרת תקשורת חדשה בגובה העיניים שמבוססת על "מגע חופשי ומוכר".

הממסד, הכנסייה, השלטון, זקוקים ליום השחרור כדי "לשחרר קיטור" בקרב הציבור. יום פרוע ומשוחרר בשנה, מתועל ומעוגן במוסכמות, מזיק פחות מאפשרות של התפרצות אנרכיסטית בלתי צפויה. המשתתפים נענים ברצון אבל – עם מסכה.

המסכה מאפשרת חופש ביטוי. כאשר אנו עוטים מסכה אנחנו מוגנים מפני מי שמכיר אותנו (או מצלמות האבטחה…), אפשר להטיח דברים קשים, אפשר להשתטות. האינטרנט מספק מעין "קרנבל", אך לא בזמן אלא במקום הוירטואלי. הוא פרוע ומאפשר התבטאות פרועה בטוקבקים, מאחורי מסווה "המסכה" או הכינוי האנונימי. כפי שהמסכה מאפשרת חופש ביטוי כך גם הכינוי מאחוריו משתלח הטוקבקיסט.

המסכה מאפשרת חופש ביטוי מעניין גם לאירגונים. אירגון יכול ליצור לעצמו מסכה או דמות וירטואלית ולפעול בדרך שונה, פרועה יותר, נועזת יותר ומחוכמת תוך שימוש במסכה וליצור תקשורת שונה עם קהל היעד שלו או קהלי יעד חדשים. לא רק כינוי ישמש מסכה בעולמנו אלא ישות שלמה כמו למשל רומי.

תגיות: אינטרנט, בכטין, פורים, רומי, שיווק

הפוסט הבא התפרסם במקור בבלוג "הגיגית" ב-11/10/2007 והוא מובא כאן מחדש ומוקדש לאיתן.

אתמול שמעתי ראיון של יעל דן עם דן תורן , בסוף הראיון התייחס תורן להחלטה של להקת radiohead להוציא את תקליטם החדש In Rainbows באינטרנט.
בראיון אמר דן דבר מאד מעניין: "אני חושב על שירים כדבר שמפרסם את ההופעות… אני לא מצפה שמישהו יקנה את זה [את הדיסק]" יתרה מזו, הוא אומר: "הרבה יותר קהל מגיע להופעות [בעידן האינטרנט]. זה דבר שאי אפשר לשכפל".

הוא מאיר את ה"דבר הזה" שהאינטרנט עושה מכיוון מאד מעניין.
וולטר בנימין, במאמרו (המכונן) "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" טוען טענה מרכזית בקשר למעמד יצירת האמנות בעידן המודרני והשינוי המרכזי שעברה.

הוא טוען, שבעידן שבו ניתן לשעתק באופן קל ואיכותי אובדת ליצירה "הילת החד-פעמיות" שלה, האותנטיות שלה כדימוי שמייצג אמת. בעבר היתה היצירה אירוע חד-פעמי של השראה. בעבר הרחוק היצירה היתה אקט פולחני-דתי. אט-אט התגבר הערך האסתטי שלה על ערכה הפולחני אך עדיין נשמרה אותה התפעמות של הצופה (בתמונה, ריקוד, פסל) או המאזין (למוזיקה, לסיפור של מספר-עממי). השעתוק הטכני מוחק את ההבדל בין מקור (חד-פעמי, מפעים, עטור הילה) לבין ההעתק.

כאשר השעתוק (למשל, שיר שמורידים בחינם או בכמעט-חינם באינטרנט) הופך לנטול כל הילה, המוני יותר מכרטיס קולנוע (הדוגמה של בנימין), פתוח לכל (אגב, לא רק להורדה אלא גם ליצירה ע"י כל אחד, בעל כשרון או לא), אזי אין בו כבר ריגוש. הוא הופך לחלול, לפרסומת בלבד. לטיזר. אבל בניתוק המוחלט שלו מהאותנטי הוא קריאה, בלשונו של בנימין, ל"הכרה מחדש של הסדר הנשכח של ההתגלות", הוא מעורר זכרון עמום של אותנטיות.

האמת האמנותית איננה בשעתוקים, בין אם אלה שירים להורדה או דיסקים למכירה שהופקו ע"י חברות תקליטים. האמת היא בהופעה החיה, בחוויה החד-פעמית (כולל חוויית היצירה עצמה). השירים בחינם מאפשרים חשיפה ומעוררים, אך לא לרכישה של דיסק דווקא, אלא לחוויה יותר פרימיטיבית שקרובה ברוחה לפולחן ולהילת החד פעמיות.

תגיות: אינטרנט, מוזיקה

שלומות!

ראשית, בקשר לפוסט הקודם ההתייחסות לזמר העברי היתה מאת משוררנו הלאומי, מאיר אריאל, בשירו טרמינל ("ודאי, אמר לי עצמי בהגיענו, גם מזה עוד נצטרך להגמל…"), השני, מעט פחות מוכר היה So? שמו של תקליט של פיטר גבריאל מ-1988.

כעת אני מבקש לעזוב את בכטין ואת הרשתות החברתיות ולעבור לידע. איך נבנה ידע? איך הוא נצבר? איך מתקדמת האנושות לצבירת ידע אמיתי, לבדיקתו ולעדכונו?

הפילוסוף אימרה לקטוש (שהיה כמובן יהודי הונגרי) פיתח תיאוריה לפיה הבנייה של הידע נעשית על ידי שגיאות ותיקונן. בספרו הנודע ביותר, "הוכחות והפרכות" הוא מציג דוגמה של משפט מתמטי אותו מציע מורה לכיתת תלמידים על מנת שייבחנו אותו. במהלך בחינת המשפט (הטוען כי בהנתן פוליהדרון שבו V קדקדים, E צלעות ו-F פאות אזי V – E + F = 2) עולות דוגמאות נגדיות שמחייבות הכנסת תנאים נוספים ועדכון של המשפט. בניגוד לתפיסה הקלאסית בפילוסופיה של המדע, לפיה דוגמה נגדית מפילה את כל התיאוריה ומכריחה את המדען להתחיל מהתחלה, אצל לקטוש השגיאה, הטעות, היא מקור לצמיחה. העבודה הדיאלוגית ב"כיתה  " שלו (ראו את המאמר הזה להרחבה) היא עבודה קיבוצית יוצרת מתוך תיקון ועידון שמביאה לבסוף להגדרה הנכונה של קבוצת הפוליהדרונים לגביהם הכלל תקף.

למה אני מטריח אתכם ללקטוש? בגלל שכך, לדעתי, בדיוק עובדת הויקיפדיה. השגיאות העובדתיות הן נתון. הן קיימות גם בעיתון וגם באנציקלופדיה בריטניקה. מה שמיוחד בויקיפדיה הוא שהשגיאה קוראת לתיקון והתיקון המתמיד בונה את הערך טוב יותר. יש התקדמות לאמת, אולי לא בקו ישר אלא במין זיג-זג, אבל יש התקדמות. זה מזכיר לי גם את דבריו של רבי יוחנן על תלמידו-יריבו ריש לקיש. כאשר ריש לקיש מת (סיפור-סיפור, אגב) הביאו לו תלמיד-חכם אחר שילמד איתו והלה אמר כל הזמן: "נכון", "צודק". רבי יוחנן התעצבן ואמר :"אל תגיד לי שאני צודק, את זה אני יודע, תגיד לי איפה אני טועה! וכך תתבהר הסוגיה יותר טוב". דרך הכתיבה הויקיפדית אולי דומה במשהו לבית מדרש תלמודי ואין לה סוף. האמת היא שאיפה. מוזר לומר זאת על אנציקלופדיה, אבל באנציקלופדיה מנייר תהליך הבדיקה והבירור פשוט נעצר בהחלטה שרירותית ש"זהו זה", בויקיפדיה הוא ממשיך לעד. השגיאה בעיתון נשארת לדראון, בויקיפדיה היא מתוקנת בזכות הקהילה.

גם בפיתוח תוכנה נתקלים באותה בעייה. מחליטים שזהו, ה-QA נגמר ועולים לאוויר. שיטת הבטא המתמיד היא דרך לייצג את השאיפה המתמדת לתיקון ושיפור תוך הבנה שאל האמת המוחלטת כנראה לא נצליח להגיע.

ואחרי שייגעתי אתכם במסע שתחילתו לקטוש וסופו תלמוד, הרשו לי להגיש לכם לנגוש:

הלנגוש הוא מאכל הונגרי. וככה מכינים אותו:
½ קילו קמח רגיל
½ חבילת שימרית
2 כפות שמן
קורט מלח
קורט סוכר
¼ ליטר חלב

מערבבים את כל החומרים יחד לבצק חלק ורך ונותנים לבצק לתפוח עד שהוא מכפיל את גודלו (בערך שעה). אחרי ההתפחה חותכים ממנו ביד כדורים ומשטחים אותם לפיתות קטנות אותן מניחים בצד.

מחממים שמן בסיר ולתוך השמן הרותח מחליקים את ה"פיתות".
אוכלים טרי-טרי עם גבינה, יוגורט או אפילו ריבה.

מנסיון, גם המסע אל הלנגוש המושלם הוא מסע אינסופי…

תגיות: אינטרנט, ויקיפדיה

הי

כאשר ישבתי לנתח את -Facebook  נתקלתי בבעיה. מצד אחד לא מצאתי בכלי, מבחינה ארכיטקטונית, דיאלוג בין -אישי טוב. הדיאלוגים הנוצרים הם קצרים, משום שהלוח זז מאד מהר וגם צורת התגובה אינה משורשרת ולא ברור מי מגיב למי. בדרך כלל צורת התקשורת היא "צעקות אל האוקיינוס", כמו אדם העומד על שפת הים וצועק ולעתים מישהו גם שולח לו פתק בבקבוק "אהבתי",So?

אבל, אמרתי לעצמי, יש כאן משהו. משהו אחר. משהו נוסף. ודאי, אמר לי עצמי בהגיענו, גם מזה עוד נצטרך להגמל…

 ואז הגעתי לעמנואל לוינאס (ילדים גדולים יכולים לעשות קופי-פייסט לויקיפדיה בשלב הזה, מאוחר מדי ל-HREF).  וכך כותב הפילוסוף היהודי הצרפתי הגדול הזה, שנים רבות לפני שהיה בכלל אינטרנט (הספר שאני מחזיק בידי הוא מ-1982 וכבר מדובר בסיכום):

"הפנים הן משמעות, משמעות ללא הקשר. כוונתי לומר, שהאחר ביושר פניו אינו דמות בתוך הקשר. בנוהג שבעולם [וכפי שראינו בפוסטים קודמים] אדם הוא "דמות": הוא פרופסור בסורבון, או בנו של פלוני, וכן כל מה שכתוב בדרכונו… ואילו כאן נהפוך הוא: הפנים הן משמעות לעצמן. אתה – זה אתה… פנים ודיבור קשורים יחדיו… הפנים מאפשרות כל דיבור… הגישה אל הפנים היא אתית מעיקרה." כאשר רואים את הפנים כמכלול, לא עיניים, אף, סנטר תפיסת ה"אחר" היא אותנטית ועמוקה ולא כאובייקט בלבד. (הדברים לקוחים מהספר "אתיקה והאינסופי" בהוצאת מגנס, עמוד 67).

הפנים. זה העניין של פייסבוק. אינני יודע אם ממציא פייסבוק חשב על זה אבל לפי דברי לוינאס, עצם זה שאני רואה (או, תופס בבת-אחת) פנים של אחר, משנה את חוויית האינטראקציה. משחרר אותה מהדמות הוירטואלית (או הדמויות הוירטואליות השונות) שאדם עוטה על עצמו ומאפשר דיבור אל האדם. דווקא דיבור מנותק מהקשר. דווקא לא דיבור בתוך "כרונוטופ" מסויים (ראו פוסט ראשון בסידרה זו), הוא המאפיין את פייסבוק. אני בא לפייסבוק (בניגוד למדיות חברתיות אחרות כגון פורומים) כאני-עצמי. לא כאני-מנתח מערכות במטריקס או אני-מדריך טיולים או אני- אבא של נגה. בפייסבוק השיחות שלי והחברים שלי הם מכל התחומים ובו זמנית. בכטין קורא לזה, בהקשר אחר, "הטרוגלוסיה" (ריבוי קולות).

לוינאס אומר שהפנים חשופות, את כל העור אנחנו מכסים ופנינו גלויות, אחרת לא יתאפשר דיבור. מכאן נובעת אולי החרדה העמוקה מן הרצון הממשלתי לקחת מאיתנו את הפנים ולקטלג אותן. לקחת מאיתנו את ה"אני" הכי "אני" שלנו ולהפוך אותו לאובייקט.

אשמח לראות את פניכם. (-:

בין המוצאים התייחסויות בפוסט לשני זמרים (אחד ישראלי והשני גוי גמור) יוגרל פרס יקר ערך.

תגיות: Facebook, אינטרנט

שלומות!

זהו הפרק השלישי בסדרה על הפילוסופיה של בכטין והאינטרנט. (הפרק הקודם כאן).

הפעם רציתי לחזור לנושא הפורומים. כשקראתי את התיאוריה של בכטין מאד מצא חן בעיני המתאם של ההגות של הרוסי העתיק הזה עם השיח בפורומים, כפי שחוויתי אותו. אתן מספר דוגמאות.

כשבכטין מאפיין דיאלוגיזם הוא נותן בו מספר סימנים. ראשית "הארכיטקטורה הדיאלוגית של העולם" העובדה שכל "אקט" (פעולה) ממוענת אל "אחר". גם בפורומים הארכיטקטורה היא דיאלוגית, הדף בנוי כך שהוא מציג את השיחות וכל אמירה בו ממוענת ומצפה לתשובה. זה עוד מאפיין חשוב – הציפייה לתשובה. החיים הדיאלוגיים הם ציפייה מתמדת לקשב. אמירה ללא תגובה היא אמירה מתה. To be means to communicate – הדמות הכותבת בפורום קיימת רק בתור דמות מגיבה המקיימת אינטראקציה של כתיבת הודעות אל מול דמויות אחרות.

אלמנט נוסף הוא מה שבכטין מכנה  חוסר סגירות open endedness הדיון נמשך בלי גבול אמיתי והדוברים מודעים לכך. דיון נסגר רק כאשר קהילת הכותבים מחליטה שהוא נסגר, באמצעות מנגנונים עדינים, שעוד אדבר בהם.

הדיאלוג הוא בו בזמן סינכרוני ("לרוחב") בין דוברים הנמצאים באותה מסגרת-זמן ודיאכרוני ("לאורך") ויכול להתקיים גם אל מול הודעות ודיונים מן העבר.

מאפיינים נוספים הם צניעות ופתיחות. השותפות היא וולונטרית ונובעת מצורך של המשוחחים, מתוך הסכמה לשמוע דברים שונים ומתוך הכרה בכך שהם זקוקים לאנשי-שיחם על מנת לפתור בעיות, לדון, לשתף ולהשלים את ה"אני" שלהם. כל כותב מודע תדיר ובאופן טבעי לשיפוט ההדדי המקיים במסגרת הפורום.

במאמר חשוב של בכטין הנקרא Towards a philosophy of the Act דן בכטין ביצירת המוסר והאתיקה. לדבריו, כללי המוסר "מלמעלה" אינם מספקים לשם יצירת אתיקה חיה. האתיקה החיה נובעת מהתמודדות יומיומית עם מאות ואלפי "אקטים" בדידים בהם נדרשת הכרעה מוסרית (מזערית), הבונה את האתיקה. כל אקט אצל בכטין, כפי שאתם יכולים לנחש, הוא דיבור מול זולת. וכך, האתיקה נטווית בקהילות שיח. הדבר כמעט טריוויאלי למי שבילה בפורומים אינטרנטיים בשנים האחרונות. סביב הפורום נוצרת קהילת דוברים בעלי אחריות הדדית. השיח מצמיח כללים ומתוכו צומחים אתיקה וכללי מוסר. יש לשים לב לנקודה חשובה, לא משנה אם הדוברים הם אמיתיים, מזוהים בשמם או "מסתתרים" מאחורי פרסונה. כל עוד הפרסונה היא עקבית מבחינת השיח שלה ומזוהה ככזו ודוברת במסגרת השיח המקובל היא יכולה להקרא "גרומיט" או DMO שאיש לא ראה מימיו, אבל היא מקיימת יחס אחראי כלפי הקהילה בה היא שותפה.

כעת אעבור לעולם הטוקבקים, כהשוואה. כל האמור בפורום אינו אמור בטוקבק. בטוקבק אין קהילת דוברים. הארכיטקטורה של מערכות הטוקבקים אינה דיאלוגית ואינה מעודדת שיח. אין אחריות הדדית בין הדוברים. השימוש בתיאוריה של בכטין מציג את הרעות החולות שנגרמות מצורת התקשורת הלא-דיאלוגית. בטוקבקים אין פתיחות הדדית של הדוברים, אין צניעות, אין פתיחות ולא נוצר שיח בונה-אתיקה.

רבים מתגוללים כנגד "הסתתרותם של אלמונים מאחורי מסיכות" ונועצים את הבעייתיות בנקודה זו, אך לדעתי לא שם טמון המוקש אלא ביצירת ארכיטקטורה שאינה מעודדת שיח קהילתי אלא "צעקות לחלל האויר".

תגיות: אינטרנט, דיאלוגיזם

הבטחתי שהפוסט השני העוסק בבכטין (לפוסט הראשון ראו כאן) יעסוק בפורומים באינטרנט, אבל בעצם אני רוצה להפר את הבטחתי. לפני שאדון בפורומים אני רוצה להכיר לכם עוד מושג מעולמו של בכטין והוא מושג ה"כרונוטופ".

כרונוטופ הוא שילוב של "כרונוס" (זמן) ו"טופוס" (מקום) כלומר זמן-מקום. האדם הנמצא בזמן-מקום מסויים מסגל לעצמו מנהגים, שפה ודרכי שיח האופייניים לאותו זמן-מקום. כרונוטופ יכול להיות שוק, חברת היי-טק, חוף ים, מסיבה, מסעדה וכדומה. אותו אדם מתנהל באופן שונה, עם אוצר מילים שונה ועם נימוסים שונים בכל אחד מהכרונוטופים שהוא עובר במהלך יומו. לפי בכטין לאדם יש "קול" שונה בכל כרונוטופ, קול שיכול לייצג פרסונה נפרדת ממש, דמות. אדם המסוגל ליצור קולות שונים, פרסונות שונות, בהתאם לכרונוטופים השונים, אדם ששולט בשיח החברתי זוכה להערכה ולהוקרה. אדם שיתנהל במסעדת יוקרה עם הפרסונה של השוק יזכה לבוז (ולהיפך, מי שיבקש מן הירקן שיואיל-נא ברוב טובו להגיש לו מן הפירות המובחרים שבאמתחתו יזכה אף הוא ללעג מר). הכרונוטופ הוא רציף, אמנם אין לו תמיד התחלה וסוף, אבל הוא יוצר תבניות ומאפשר יכולת צפייה מסויימת מה יאמר וכיצד.

הרב-שיח, ריבוי הקולות, הוא שיאו של הקיום הדיאלוגי המתקיים הן מול הזולת בעולם והן בתוך האדם עצמו, הרוחש קולות שונים (בכטין קוא לזה "הטרוגלוסיה"). אם נשליך לעולם האינטרנט הרי שגם כאן נמצא כרונוטופים למכביר. אין דומה בלוג של פקאצה לשיח טכנולוגי. למרות שאותו נער יכול לשבת מאחורי המקלדת בשני כרונוטופים שונים אלה. גם כאן, מי ששולט בשיח, בניואנסים ובהסתגלות ובורא לעצמו דמות מתאימה לשיח המתאים יזכה בהערכה ובגמול העליון לפי בכטין – הקשבה ותגובה (זה גם מתקשר ל"מלחמה על הפופולריות" שהזכיר שלומי זהבי בפוסט שלו על טוויטר). מי שייכשל בבניית פרסונה דוברת ("קול") ובהבנה "איפה הוא חי" (כרונוטופ) יתייאש מחוסר ההבנה וחוסר התגובה או התגובה הבוטה (תנסו לכתוב לא לעניין בפורום הורים ב-Ynet למשל, עגבניות רקובות וירטואליות לפרצוף תקבלו).

אז בפעם הבאה באמת נדבר על פורומים ואחרי זה אני אשתדל לסדר את מחשבותי לגבי פייסבוק, שהוא מאד מעניין ומאתגר מבחינה תיאורטית לדעתי.

תגיות: אינטרנט, דיאלוגיזם

מי שיודע יודע (ומי שלא יודע לא צריך לדעת, כמו שאמר פעם יצחק שמיר) שמאחורי גבי תואר שני וחצי תזה בהיסטוריה ופילוסופיה של המדע. הנושא שלי היה הפילוסוף הכי שווה בחצי הכדור הזה – מיכאיל בכטין (טוב הערך בויקיפדיה?  המפ… מעניין מיכתב אותו…). ובכן למה אני מבלבל לכם את המוח עם פילוסוף רוסי מת?

כי הוא, מבלי דעת, כתב פילוסופיה המתאימה כמו כפפה ליד לעולם הוירטואלי.

לפי תורת הדיאלוגיזם של בכטין מצבו הטבעי של האדם הוא ה"פנייה לאחר". כלומר, כל מעשה שאנו עושים וכל דיבור שאנו אומרים הוא פנייה לאחר, הוא קריאה לדיאלוג, זוהי הוודאות היחידה והמוקדמת ביותר של הקיום האנושי.

בכטין מצייר קו רציף שבקצהו האחד מונולוגיזם (הוא רומז לכתבים המרקסיסטיים הנוקשים של זמנו) שלא מזמין לדיון ולוויכוח ומצידו האחר עולם פתוח של שיח בו כל התנהלות היא שיח. מפתיע שאדם שחי כל ימיו במישטר דיכוי, חלם ודיבר על עולם פתוח ללא מחיצות ואף פיתח לו פילוסופיה בלי להכיר עולם כזה או לדעת שהוא אפשרי.

אם נתבון על העולם הוירטואלי נגלה שהוא קרוב לדברים שבכטין דיבר עליהם כאידיאל של דיאלוגיזם. הארכיטקטורה הבסיסית שלו (מונח בכטיאני) היא ארכיטקטורה של קיום מול הזולת. הזולת מופיע במספר דרכים, הוא יכול להיות בן-שיח מודע אליו אני פונה במודע ובכוונה, הוא יכול להיות מגיב מקרי העונה לדברי מבלי שהתכוונתי לכך, הוא יכול להיות רק מאזין, שופט (בכטין קורא לו "השלישי", אגב, לאלוהים הוא קרא "השלישי הגדול" או  "השלישי המוחלט"), שלא מגלה את פניו ולא משתתף בשיח אך אני תמיד "פוזל" אליו בדבריי. והוא יכול להיות גם דמות שלי, פרסונה שלי, פרי יצירתי. שאני, כיוצר הפרסונה הדוברת מקיים איתה יחס מורכב ומעניין. אדם, לפי בכטין בורא לו כל מיני פרסונות כדי להשתתף בכל מיני שיחות, בנושאים שונים, בשפות שונות (לא רק עברית או רוסית אלא "שפת הבית" בה אני מקיים שיח עם בי ביתי לעומת "שפת העבודה" בה אני מקיים שיח בעבודה, "שפת הבלוגיקס" בה אני כותב כעת או "שפת הים" בה אני מקיים שיח על שפת הים).

אני אנסה במספר פוסטים כאן לנתח את התרחשויות העבר, ההווה (והעתיד?) של המדיה החברתית ברשת לפי בכטין. אז זהו להיום, נתראה בפוסט הבא שידבר על הפורומים.

תגיות: דיאלוגיזם

אתם בטח מכירים את ה-captcha אותו טקסט מטושטש וכמעט-בלתי קריא שאנחנו נאלצים להקליד כדי למנוע מבוטים להכנס לאתרים מסויימים. ובכן, חשבו להם מפתחי בוטים, אם קשה לפתח אינטליגנציה מלאכותית, הבה נסתמך על טיפשות אנושית מהזן הרגיל.

אמרו ועשו. כך הושתל לאחרונה "סוס טרויאני" למיליוני מחשבים בעולם. כאשר בוט מגיע לקאפצ’ה הוא פשוט מקפיץ חלון בכמה מחשבים באיזור זמן פעיל, בהם הותקן מבעוד יום הסוס הטרוייאני. החלון נראה כמו הודעה של "windows" בעיצוב מייקרוסופטי למהדרין ומכיל טקסט המספר שעקב פעילות חשודה במחשב, הוא יבצע shutdown תוך דקה, אלא אם יואיל המשתמש להוכיח את אנושיותו על ידי הקלדת הקפצ’ה (שנשלחה על ידי הבוט לסוס הטרוייאני).  המשתמש המבוהל ממהר להקליד את הקאפצ’ה והמחשב משתחרר. הסוס שלוח לבוט את הפענוח, ה"מוקלד" לתיבה על ידי הבוט משל היה בן אדם בשר ודם. התוכנה מספיק מתוחכמת כדי לא להפציץ אותו לקוח ביותר מדי חלונות, 1-2 בחודש זה מספיק.

כך מוכחת שוב, כמו ב מבחן טיורינג, עליונות האדם על המכונה.

תגיות: captcha, אינטליגנציה מלאכותית, בוט

שלום לכם! אתם רוצים לדעת מי אני,נכון? מה פשוט יותר וטבעי יותר מאשר לגגל. כך, במחי שתי שניות נפרש בפניכם עולמי הצר. מה שכתבתי, מה שכתבו עלי. מדברים הרבה על הקלות הבלתי נסבלת של הגיגול. לאחרונה נתקלתי בשני סיפורים שגרמו לי לחשוב על כך פעם נוספת.

ג. חברי הוא עיתונאי. לפי מספר שנים עשה שטות והסתבך עם אחד מברוני הארץ, מאלו הסבורים כי הונם ועוצם ידם מאפשרים להם לנהוג כרצונם (הם, אגב, צודקים). בעל ההון תבע את ג., הדבר התגלגל לתוכנית טלוויזיה ידועה ושמו עלה למספר שניות אל סדר היום הציבורי, אפוף בהילה ריחנית. חלפו שנים, הדבר נשכח, בעל ההון הסתבך טיפה יותר מדי ועורך דינו נאלץ להזיע באור הזרקורים, כנהוג במקומותינו. חברי מחפש עבודה, הוא רוצה לעזוב את כלי התקשורת בו הוא עובד. למרות ששמו מופיע ברשת עשרות או מאות פעמים, בגיגול עולה דווקא בין התוצאות הראשונות, מעשה שטן, מאמר נושן המשמיץ את ג. ואת מניעיו. לרבים לא נחוץ יותר מזה – מדובר בעושה צרות ודי בכך. גוגל לא נותן למפעל הסניטציה הציבורית היעיל ביותר – השכחה הציבורית – לעבוד כיאות. הביוב שב וצף ועולה ומחייב התמודדות מתמדת עם כל שד ושרץ שנדבק לבגד בימים רחוקים.

כמו למשל בסיפורו של א. שהוא רופא מומחה שהומלץ לי עליו. לפני שניגשתי לקבוע תור עם מזכירתו החיננית, גיגלתי את שמו. שוב ושבר! מה מסתבר, לאיש הייתה פרשת גירושים מכוערת, והרי היא נפרשת הודות לשירותי האתר תקדין (http://www.takdin.co.il), המציף בתוצאות ראשונות בגוגל כל שם שהיה מעורב אי פעם בתיק שנדון בבית משפט. מה עניינת אותי פרשת גירושיו? הדבר נותן מימד חדש לביטוי Too Much Information.

אז מה עושים? התשובה שלי היא שאין מה לעשות. כפי שבכל דור ודור נאלצים ללמוד להתמודד עם אתגרים שמציבה מולנו המציאות, זהו עוד אתגר.

תגיות: אינטרנט, גוגל, פרטיות